כותב ההודעה: bikemor
נושא: דברים שכתב החייל נעם מאירסון הי"ד על המדבר
ההודעה:
קבלתי היום מייל מאמו של נעם מאירסון הי"ד
וזה דברים שכתב החייל נעם מאירסון הי"ד שנהרג במלחמת לבנון השנייה על המדבר
מחשבות של מורה דרך במדבר
מאת נעם מאירסון הי"ד
המדבר והארץ הנושבת
המדבר והארץ הנושבת [הארץ הנושבת משמשת גם כתיאור תנאי קלים וגם כמקום התישבות קבע של האדם (שבעצם יוצר מיקרו אקלים משלו)] הם שני מושגים הנראים במבט ראשון סותרים, נוגדים ואף נלחמים זה בזה. במקום בו יצליח האדם להתיישב יאמר שניצח את המדבר, ובמקום בו יהיה חורבן - המדבר ישתלט.
המדבר נתפס (ולא בלי צדק) כמקום הנוגד חיים מפותחים, כמקום בו שולט האין.
ואת השממה הזו יש להפריח . אך דא עקא כאשר נפריח אותה כבר לא תהיה שממה.
האם כל עניינו של המדבר הוא להיות שממה המחכה להפרחה?
האם כל "יופיו של המדבר שהוא מחביא בתוכו מעיין"? ושמא נאמר המדבר מראה את כוחם של החיים המועטים המתגלים בו על אף תנאי המוות שהוא יוצר להם?
האם אין במדבר בשממה בנוף החשוף והקשה עניין בפני עצמו?
נראה שכולנו מרגישים שאכן יש משהו שקשה להגדירו דווקא בריקנות של המדבר הפותחת את הלב למלאות אחרת , מיוחדת.
דווקא בשקט המוחלט, החודר כל כך. שיש בו דיבור בשפה שאיננו שומעים בד"כ דווקא בחוסר החיים הבולט שמעורר חיים פנימיים יותר.
אני אנסה להסביר כמה מהמחשבות והרעיונות שעלו לי בעקבות המפגש האישי עם המדבר, ואולי שופכים אור על המסתורין שלו.
- מה עניין נמצא במדבר? האם הוא פשוט פחות מהארץ הנושבת או שיש בו עניין בפני עצמו?
ומה עניין מצא הקב"ה במדבר שנתן בו את התורה, והוליך את עם ישראל בתוכו?
ומדוע משה מוליך את צאנו "אחר המדבר" מה הוא מחפש שם?
. המדבר מביא את האדם להכיר את עצמו מבחינה גופנית
. המדבר מביא את האדם להכיר את עצמו מבחינה נפשית
.המדבר מביא לענווה – כשענווה הינה עצמיות, ואמת. ומהכרת העצמיות מגיעים לענווה בפני האמת ובפני האלוקים. כלומר: על מנת להתייחס לדבר לאמיתו ולא לצדדים החיצונים, צריך ענווה.
5. התורה אינה מדע חיצוני אלא חכמה שהיא חיים, שמשנה את האדם. לפיכך צריכה להיות ענווה על מנת לקבל תורה.
השקעה ומאמץ
בטיול עולה פעמים רבות השאלה – מדוע להתאמץ, מדוע להשקיע?
כשפירוש השאלה הוא: מדוע בחיים לעשות דברים שדורשים מאמץ, ולא לחפש את הדרך הקלה.
בטיול זה עולה בעיקר בעליות, במיוחד כאשר יורדים בצד השני.
כמובן שאפשר לפסוח על השאלה הזו, ולא לענות , אול לענות בצורה בנאלית שזה מה שצריך לעשות.
אך נדמה לי שזו הזדמנות להראות בצורה ממשית את חשיבות המאמץ, וזהו מהלך חשוב בעולם המודרני, כאשר קיצורי דרך הם תופעה נפוצה, ויש עניין לאהוב את העבודה והמאמץ.
לכאורה העניין הוא להעמיד את ההתלבטות ולהראות להם את עניין המאמץ שהם משקיעים, ואת הגמול שמקבלים דווקא כתוצאה מהמאמץ.
א. אי אפשר להגיע לפסגה אמיתית בלי להתאמץ.
ב. אם מתחילים למעלה - הפסגה אינה מורגשת. דווקא כשמתחילים למטה הפסגה היא פסגה.
ג. ואם יש דרך לקצר, או לעשות בלי להתאמץ את העלייה, הסיפוק למעלה אינו אותו סיפוק – כיוון שאין רכישה אישית של הפסגה. ואין זיכרון של הפסגה.